כלב או זאב?

יוצא לי לשמוע לא מעט הסתייגויות של אנשים ממאלפים “חיוביים”.
בדכ השימוש במושג “אילוף חיובי” מגיע עם תיאור של מאלף היפי מתייפייף, שלא מציב גבולות, מנוהל ע”י הכלב ורק משחד אותו במהלך כל תהליך האילוף.

אבל אין באמת דבר כזה “אילוף חיובי”,
אין באמת 100% בשום דבר, בייחוד לא כשאנחנו מדברים על יצורים חיים.


אז בואו ננסה לעשות קצת סדר בדברים:


כולנו גדלנו על הדעה הרווחת בה כלב היא חיית להקה שזקוקה 24/7 שנזכיר לה שאנחנו המנהיגים בבית אחרת היא תקח את האחריות הזו על עצמה; החל מלא לתת לכלב לעלות על הספה או לצאת לפנינו מדלת הכניסה ועד לתרגילי משמעת גבוהים וציפייה לסוג של חייל דמוי כלב.

אבל מאיפה זה התחיל בכלל?

אי שם בשנות ה40, החוקר דויד מש עשה מחקר התנהגותי על קבוצה של זאבים. במחקר הוא ראה היררכיה קשה בין הזאבים, רצח גורים, טקסי הכנעות ודומיננטיות.
בגלל שבאותה תקופה ההנחה הייתה שהכלב הגיע מן הזאב ויש בינהם קרבה גנטית- לתוצאות המחקר הייתה השפעה עצומה על עולם הכלבנות.

הבעיה העיקרית עם המחקר הזה היא שהוא נעשה על זאבים בשבי;
כלומר, גם לא בסביבת המחייה הטבעית שלהם
וגם בתוך מתחם מוגדר שמונע מהזאבים את אפשרות הבריחה
 (המדע מחלק את התגובות האפשריות במצב של סכנה לשלוש:
1.בריחה 2. לחימה 3. קפיאה)

כמה עשרות שנים אחר כך, דויד עשה מחקר נוסף,
הפעם בזאבים בטבע.
 הוא גילה משהו מאוד מעניין-
     זאבים הם בכלל חיית משפחה, אין שום תחרות על מעמד, לכל יחיד יש תפקיד.

בנוסף, אנחנו יודעים ממחקרים עדכניים שהכלב התפתח מאב קדמון 
שמשותף לזאב שאנחנו מכירים כיום, 
ולמרות שנראה שהם חולקים מאפיינים משותפים רבים- הם לא. בדיוק כמו שאנחנו וקופי-אדם לא זהים.

אבל תיאוריית הדומיננטיות כבר השתרשה כל כך חזק.
ודייויד מש הקדיש את חייו מאותו רגע בניסיון להסביר את הטעות

החוקר דויד מש מדבר על הטעות שעשה

אז אם לא ‘אילוף חיובי’ ולא ‘תיאוריית הדומיננטיות’ , אז מה כן?

כל הידע שלנו מבוסס על מדע התנהגות בעלי חיים ומחקרים עדכניים
תוך כדי תשומת לב לשפת הגוף של הכלב ומה הוא מרגיש.
העיקרון המנחה אותנו בעבודה הוא פשוט-
לעזור לכלב להגיע להצלחה, לכוון אותו למקסימום למידה אפקטיבית, עם כמה שפחות אוורסיביות בדרך.
ההתנהגויות של הכלבים שלנו מונעות ע”י רגש וצרכים.
המטרה שלנו היא לייצר לכלב מוטיבציה ורצון לעבוד איתנו, ודרך זה לכוון אותו להתנהגויות הרצויות.
זה לא אומר שאין גבולות! יש גבולות.
 אבל על כל ‘לא’ שאנחנו אומרים- צריך להגיד מה כן.
הכלב לומד מה משתלם לו לעשות לעומת מה לא משתלם לו לעשות,
אנחנו רק צריכים לדאוג שההתנהגויות המשתלמות האלה
 יהיו ההתנהגויות שאנחנו אוהבים ורוצים שישארו.
התנהגות שנלמדה ע”י מוטיבציה תהיה הרבה יותר חזקה ועמידה
מאשר התנהגות שנלמדה ע”י המנעות ופחד ממשהו לא נעים שיגיע.

וכאן תמיד באה הבהלה-

 אבל מה, אני אצטרך לשחד את הכלב בחטיפים כל החיים שלי??

יש לי כמה תשובות לסוגיה הזו:
א. קודם כל, למה לא?
אני לא אומרת להאביס את הכלב בצורה מוגזמת, אבל מה רע לנו לנצל חצי מארוחת הערב לקצת זמן איכות עם היצור שבחרנו לחיות איתו?

ב. זה נכון שמוטיבציה לרוב תהיה אוכל (בינינו, מה יכול להניע אותנו יותר טוב מאוכל?)
אבל לא רק!
מוטיבציה יכולה להגיע גם ממשחק, מילה טובה או ליטוף.
 הכל תלוי במה הכלב אוהב.

ג. בשלב הלמידה הכלב אכן יזדקק ל100% חיזוקים,
אבל מהרגע שהתנהגות הובנה ונלמדה,
נוכל להתחיל להוריד את כמות החטיפים בהדרגה ובאקראיות,
על מנת שלא תמיד הכלב יוכל לצפות מתי הוא הולך לקבל חיזוק ומתי לא- תמיד יש אופציה שאולי יגיע משהו טוב.

מעבר לכל זה, התהליך אמור להיות מהנה לכם ולכלב!
אני לא מאמינה שבחרתם חבר לחיים משותפים
בשביל להתנגח על משחקי מעמדות לא רלוונטים,
נצלו את הזמן לחיזוק הקשר שלכם בצורה הטובה ביותר לשני הצדדים.

lighty

lighty

השאר תגובה

הירשמו לניוזלטר >>

  • לעולם לא נעביר את פרטיך לצד שלישי או לכל גורם אחר.
Get Widget
  • Sign up
Lost your password? Please enter your username or email address. You will receive a link to create a new password via email.
We do not share your personal details with anyone.

התחברו עכשיו (:

הוספת את המוצר שבחרת לעגלה!